זו הפעם הראשונה שאני קוראת את התגובה שלך ואת כל המחשבה שלך בנושא, מדובר על אחד הרגעים הקשים שלי בחיים. אני מאוד אוהבת את סבא שלי, עדיין קשה לי לדבר עליו בזמן עבר, וכן… לא משנה כמה זמן יעבור זה לא נהיה יותר קל. אני קוראת את מה שאתה כותב, ויש לי דמעות בעיניים כי אני נזכרת בהכל, ולמרות כל הרגשות אני להפך – אני דוגלת בהמתת חסד. סבא שלי היה איש גדול וחי שנים רבות, שנים טובות. הוא זכה לראות ילדים, נכדים, נינים… משפחה חסרת כל שהגיעה לארץ ובנתה את עצמה פרחה ושגשגה. סבא שלי אמר שאלוהים אהב אותו, כי לא היתה לו נדוניה לתת, אך עדיין הבנות שלו מצאו חתנים ראוים שדאגו להן. אני יודעת לעצמי שכשיגיע היום, אני לא רוצה שיחזיקו אותי בכוח. אם אין סיכוי שהמצב הבריאותי ישתפר, וגם ככה הבן אדם סובל, למה להאריך לו את הסבל, כי לנו קשה להרפות? אני הבטחתי לאבא שלי, אחרי מה שראינו שעשו לסבא שלי ז"ל שאני לא אתן לו לעבור את כל זה, אם חס וחלילה נגיע למצב הזה. לבן אדם שחולה זו הקלה, אתה לא עול על המשפחה, זה ללכת עם מעט כבוד. למשפחה זה קשה – כי הם אלה שצריכים להפרד ולהמשיך לחיות, ולכן אני חושבת שלא צריך להיות אנוכיים, צריך גם לדעת להרפות… אבל שוב, כל מקרה לגופו, תלוי בגיל, תלוי בחומרת המצב של החולה… זה טוב שיש תקווה, אבל צריך להכניס לתוכה טיפה מציאות…
קרן-זוגתך…