רוני יניב נקודה נט

אחד - נראה לי שבשלב כלשהו הכותבים של "אבודים" ייאלצו להתמודד עם המון זועם - מה זה פרק הפתיחה העלוב הזה של העונה הרביעית?!? פאק!

שתיים - קטע משעשע של שרה סילברמן, לשם שינוי (כי בדרך כלל אני לא מתחבר להומור שלה)

(יש לקרוא את הכותרת בקול מאנפף ומנדנד)

ומה התשובה? כי אין לי זמן. בחיי. עבר חודש מאז שהתחלתי לעבוד במטהקפה, ואת רוב הזמן הזה ביליתי בביצוע מטלות שקשורות לעבודה, או בבילוי עם המשפחה. לכתוב בבלוג? פחחחח. הלוואי.

אבל הנה, סוף סוף הצלחתי להתארגן ולהתאפס על שגרה כלשהי, והצלחתי למצוא את הזמן לכתוב.

אז מה חדש?

פיתוח תוכנה זה לא שירות לקוחות

אם יש משהו שאני ממש אוהב בעבודה החדשה, זה שיש הגדרה חדה וברורה מתי התוצר שלך אמור להיות מופץ ללקוח. קובעים תאריך יעד, וכולם (ממש כולם) מחוייבים לספק את הסחורה בתאריך הזה.

מה היה לי לפני זה? דמיינו לעצמכם שקובעים לי תאריך שבו אני מתחיל קורס הכשרה לנציגים חדשים. אני נערך לתאריך מסויים, משפר מערכים מפעם קודמת, מזמן כיתות (וזוהי מלחמה לא קטנה כשאתה לא היחיד שמעביר קורסים). שבוע לפני הקורס הכל כבר כמעט מוכן, אבל עכשיו באים אליך ואומרים לך שהקורס נדחה בשבוע (במקרה הטוב. במקרה הרע, הוא מוקדם בשבוע!). עכשיו, לך תמצא כיתות פנויות, שלא לדבר שזה הורס את כל התכניות שהיו לך לאותו שבוע שנדרס - אולי תיכננת הדרכות, ועכשיו צריך להזיז גם אותן…

עכשיו תארו לעצמכם שהסצנה הזו חוזרת על עצמה כל חודשיים. לא הייתם מתחרפנים?

אז עבר חודש, ואני כבר משתלב באופן מלא כמעט לגמרי בתהליכי הפיתוח, ואני ממש נהנה. האנשים שאיתם אני עובד הם באמת אחלה, ואני לומד המון, ומגלה שאני גם עדיין זוכר חלק גדול מהדברים שעסקתי בהם לפני 7 שנים, ושלמזלי, העקרונות הבסיסיים לא משתנים.

אני לא בכושר (אבל זה לא חדש)

אפשר לומר שבחודש האחרון מישהו בא ושפך דלי של מים צוננים על ראשי. הבנתי שאני חייב להוריד במשקל - לפחות 4 קילו. הדרך לא כל כך חשובה - מכון כושר, שאיבת שומן, או דיאטת רצח, אבל אני חייב להוריד אותם. אתם יודעים מה? הגיע הזמן. ראיתי פה הזדמנות לעשות ולפעול בכיוון שעליו חשבתי זה מכבר - אופניים.

קניתי אופני הרים (מהסוג האיכותי, לא פושטיות), קסדה, כפפות, מכנסי רכיבה (אשתי מסכימה איתי שזה סקסי) ונצנצים. קבעתי לוז שבועי, והתחלתי.

המסקנה הראשונה שהגעתי אליה היא שאני לא בכושר. ממש לא בכושר. הסשן הראשון שלי (מחנות האופניים אל הבית שלי) פשוט גמר אותי. אבל עכשיו, אחרי שבוע, אני יכול לומר שמרגישים בהבדל. הוא אמנם לא משמעותי, אבל זה מורגש. וזה כיף. אני ממש נהנה מזה. אני מחכה בקוצר רוח לכל יציאה לרכיבה.

אני מתחיל להבין את המכורים לעניין. גם בתחום הזה, יש גאדג'טים, רולס רויסים, ומה לא. הקטע הוא שאתה תמיד יכול לומר שזה למטרה טובה, מה שאי אפשר לומר על iPhone או על למבורגיני (לא, אי אפשר. אל תנסו לשכנע אותי אפילו). האמת היא שגם אני כבר פוזל לכל מיני דברים שעדיין לא רכשתי (שמתם לב ל"עדיין"?). תרמיל גב "נושם", למשל. משאבה. מד מרחק (שבא בחינם אם קונים מכשיר GPS!). יש עוד הרבה דוגמאות, והמזומן מוגבל.

אני ממש מחכה לראות מה יהיה בעוד שלושה שבועות. רק המחשבה על כך שירידה בארבע קילו היא ברת-השגה בפרק זמן של חודש גורמת לי לתחושת עילאיות. אתם יודעים מתי אני אדע שזה באמת עובד? כשאבוא לביקור במקום העבודה הקודם, ואנשים יסתכלו עליי בעיניים שיוצאות ממקומן, או שלא יזהו אותי בכלל (למרות שלזה יכולה להיות סיבה נוספת, פחות נעימה).

אבל היי, העיקר שאני נהנה, לא?

שכונה על גלגלים

לא יכול להיות שהכל טוב, נכון? נכון. הגענו לנקודה האפלה בכל העסק. מכיוון שאני גר בראשון לציון, והעבודה שלי נמצאת במגדל שלום בתל-אביב, הדרך ה"עדיפה" להגיע היא על-ידי תחבורה ציבורית, ועדיף עם כמה שפחות מעבר בין אמצעי אחד לאחר. יש כזה דבר, והוא נקרא קו 19 של דן. הקו הזה עובר דרך בת-ים וחולון, והוא מועד לדרומה של תל-אביב, כך שאתם יכולים לדמיין לעצמכם את המגוון הדמוגרפי שיוצא לי לחוות בבוקר ובערב. יצא לי להשתמש בעבר בשירותיו של קו זה - לפני כ-9 שנים. זה מדהים כמה יכול להשתנות בזמן הזה.

אם יש דבר אחד שמציק לי יותר מהכל, זה המכשירים הסלולרים. במיוחד אלו שיש להם ספיקר. אפילו השטן יושב איפה שהוא יושב (או מרחף?) ולא מאמין איך יצרני המכשירים האלה הצליחו להתעלות עליו בהמצאה הזו. זוועה. כבר יצא לי לחוות לפחות שלושה מקרים כאלה (את השלושה האלה אני זוכר במיוחד). זה מעניין שתמיד מדובר במוזיקה מזרחית או טראנסית שבוקעת מהטרנזיס… אה… טלפון. נכון שזה כמו לחזור 40 שנה אחורה? לטרנזיסטורים הקטנים האלה שהיו משמיעים רק במונו?

הקטע הוא שזה ברור שזה מציק לכולם (לפחות לאלה מבין הנוסעים שממש עובדים למחייתם), וגם לנהג. אבל מה? במקום שהנהג יעמיד את הנוסע במקומו, הוא מפעיל את הרדיו שלו, ומתחיל בתחרות עם הנוסע. אהההההה!!!!!! עכשיו מצד אחד אני שומע את זהבה בן, ומצד שני את הפלייליסט של גלגלצ! לעזאזל! נראה שפשוט כדאי להחזיר את המאבטחים לתחבורה הציבורית, רק לייעוד חדש.
בכלל, אני חושב שאין שום סיבה שבאוטובוסים יהיה רדיו. ואם יש, אז שיהיה מכוון לגל השקט, ללא יכולת להעביר תחנה. אחרת, אני מזמין את אקו"ם או אלי"ס או מה ששמם לא יהיה, לתבוע את דן על השמעה בציבור של חומרים המוגנים בזכויות יוצרים. כנ"ל גם את בעלי המכשירים הסלולרים האלה.

בעיה אחרת שיש היא עם האנשים שמדברים בקולי קולות. במיוחד אלה שיושבים מאחוריך, ומתכופפים קדימה כדי שלא ישמעו אותם (???), מה שרק מקרב את פיהם לאוזן שלך באופן מטריד למדי. והשיחה עדיין מתנהלת בקולי קולות. לאלה כבר יצא לי להעיר כמה פעמים. אני משתדל לבחור את הקרבות שלי נכון, כדי לא למצוא חורים שותתי דם בגופי לאחר מכן (חוב"תים, מה לעשות), אבל הנה מקבץ של כמה הערות שיצא לי לפזר:

• אתה רוצה לדבר גם עם אשתי?! כי היא שומעת אותך יופי! (מה שהוביל לתנועת שלילה מהירה של הראש ולשקט יחסי עד לסיום הנסיעה)
• תגידי לי, באיזו תחנה את יורדת? אה, ראשון? טוב (מאוכזב כזה). מה? סתם, פשוט רציתי לדעת כמה זמן נשאר לי לשמוע אותך מבלבלת לי ת'שכל! (דממה עד סוף הנסיעה. היא עברה למושב האחרון באוטובוס.)
• תגידי לה שהיא צודקת! מה פתאום הוא מפיל עליה את זה?! (לפרחה שמייעצת לחברתה איך להתמודד עם הבעל המעפן מבלי להתגרש. שוב - שקט יחסי עד לסיום הנסיעה).

אולי בעתיד אציין פה עוד כמה פנינים. בשלב מסויים חשבתי אפילו לעברת את הכרטיסים האלה. שתי הבעיות העיקריות שלי לביצוע של זה הוא זמן, כסף (להדפסה), ואומץ.

אחחח… הקתרזיס…

זה היה ממש טוב. אני צריך לכתוב יותר. חבל שהפסקתי לעשן, הייתי מעשן אחת עכשיו…

רגע, תן לי להבין - אתה מאיים?

אנחנו ממש דואגים עכשיו…

—————————————-

יולי תמיר: לא דבק בו קלון

ושל מי הדעה הזו? לא שלי, זה בטוח. מבחינתי, הוא באותה ליגה של קצב.

מאיפה חזרתי? ממילואים. כן, כן, אני אחד מאותם המעטים שמתייצבים לשירות. קרבי אפילו. איך היה? בעיקר קר. קר מאוד. היינו בצאלים וישנו בשטח, באוהלים. באחד הבקרים (6:00 בבוקר) מדדנו את הטמפרטורה עם אחד מהטלפונים המשוכללים שהיו שם (לא חבל על הסוללה?). המכשיר מדד 4 מעלות. מזל שלא בפרנהייט.

כמה זמן? שבוע. בדיוק על חנוכה. אשתי הייתה בהלם כשקיבלתי את הצו. "דווקא על חנוכה?!" היא שאלה. גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו. "כמו שאני מכיר את הצבא, בטח יפנקו אותנו בסופגניות מפה ועד הודעה חדשה", אמרתי לה.

איזה סופגניות ואיזה נעליים. אני אסתפק במחשבה שלפחות חסכתי מעצמי את ההשמנה השנתית של חנוכה.

מה עשינו? אימון. הפעם עם דגש על כניסה לעזה. לוחמה בשטח בנוי, שת"פ עם יחידות שריון וכו'. הכל מדומה כמובן, ומי שאף פעם לא פעל בשטח בנוי, בעיקר מחנות פליטים, לא יבין את הפחד הגלום בזה אף פעם.

הדרך הכי טובה שאני יכול לתאר לכם את זה היא זו: נסו לדמיין את האזור הכי מוזנח ומקופח בעיר שלכם, אשר בו רמת הצפיפות היא הכי גבוהה. עכשיו תדמיינו שאתם צריכים לעבור בסימטאות האלה כשמכל פתח יכול לצוץ מישהו עם נשק ולירות בכם, או לתצפת עליכם מפתח מרוחק עם רובה צלפים. עכשיו דמיינו שפתחו עליכם בירי. הדבר הראשון שתרצו לעשות הוא לתפוס מחסה, נכון? איפה הכי טוב אם לא בתוך אחד מהמבנים? בום, אתם מתים. תקוו שזה רק אתם ולא גם החברים שהיו איתכם. הירי נועד בדיוק בשביל לגרום לכם להיכנס לפתח ממולכד.

והתיאור הזה עדיין לא יגרום לכם להרגיש את הפחד האמיתי שמרגישים כשנכנסים לשם באמת.

כנראה שהצבא נכנס לפניקה אחרי לבנון, והחליט להחזיר את האימונים למערך המילואים. השריונרים שהיו איתנו שם אמרו לנו שזה האימון הראשון שהם עושים מזה 6 שנים (!). אחד מהם אמר לנו שאחד מהלקחים שנלמדו בלבנון היה שהאנשים שם חטפו כהוגן פשוט בגלל שלא הכירו את התרגולות כמו שצריך. הם פשוט לא התאמנו אף פעם על מרכבה סימן 4, ואת התרגולות הבסיסיות הם פשוט שכחו. בושה. בושה לצבא הזה ובושה לממשלה הזו. כשאתה שומע על דבר כזה, אתה חושב "לעזאזל. בשביל מה אתם מחזיקים אותנו עשרים שנה לאחר הסדיר? כדי שנמות? איך אתם מצפים שחייל מילואים יצליח אם אתם לא נותנים לו את הכלים?"

אז זהו שכנראה שהאסימון נפל למישהו, לפחות לשנה-שנתיים הקרובות (או עד סיום הקדנציה). תבואו עוד חמש שנים ונראה מה השתנה. כמו שהמדינה הזו מתנהלת, כנראה שהכל יחזור לקדמותו. שוב יקצצו באימונים, ושוב ייהרגו אנשים טובים סתם. אני רק מקווה שזה לא יהיה אני.

אז עכשיו חזרתי, וכבר טיפלתי ברוב המיילים שחיכו לי, ואני מקווה שאוכל לעדכן את הבלוג בתדירות קצת יותר גבוהה מעתה והלאה.

ולפני שאשכח, לכל מי שחוגג: מרי כריסמס!