רוני יניב נקודה נט

מי שמעולם לא שמע על פנדורה פשוט לא יודע שהוא הפסיד את אחד הדברים הכי טובים באינטרנט שכבר לא ניתן לקבל (ובחינם). את מי שכן שמע על פנדורה, אבל לא השתמש בה באופן שוטף, לא ממש מעניין לשמוע. הקטע הבא מוקדש בעיקר לאלה שפנדורה הפכה להיות הפסקול שמלווה את רוב זמנם מול המחשב, כמוני.

בעקבות החסימה של פנדורה למשתמשים שאינם מארה"ב, נאלצתי למצוא פתרון אחר כדי לענג את אוזני. אמנם, ישנה דרך להגיע ולהנות מפנדורה למרות היותנו באזור שאינו נחשב חלק מהכפר הגלובלי, אבל אני לא יודע עד כמה זה חוקי… למי שמעוניין, דיברתי על זה בתגובות אצל יובל.

בכל מקרה, הפתרון שכרגע משמש אותי, לפחות עד שפנדורה תחזור, הוא last.fm. מדובר בעוד רדיו אינטרנטי, אבל עם הבדל קל בינו לבין פנדורה.

מה שפנדורה ניסתה לעשות, בהצלחה יחסית, הוא לקלוע לטעם שלך תוך שימוש בכל מיני קריטריונים שמובנים במוזיקה עצמה (סגנון הקולות, שימוש במקצבים, כמות כלי ההקשה וסוגיהם, השפעות אתניות וכו'). למשל, אם אני בוחר להאזין לפרודיג'י, אז כתוצאה מסוג המוזיקה עצמה, פנדורה תשמיע לי גם את האחים הכימיים, וייתכן שגם את מובי (שאותו אני פחות אוהב). בכל מקרה, הבחירה תהיה לפי אותם קריטריונים שמיוצגים בפרויקט הגנום המוזיקלי, עליו פנדורה מתבססת.

האתר השני, last.fm, עושה זאת על-ידי המלצה של מוזיקה שמשתמשים אחרים שומעים ואשר תואמים למה שאתה מאזין לו. כלומר, אם ניקח את הדוגמא שהצגתי, אז כשאבחר לשמוע את הפרודיג'י, אני אשמע גם את האחים הכימיים רק אם משתמשים אחרים הקשיבו להם גם כן וציינו אותם כמשהו שמוצא חן בעיניהם. כלומר, אני תלוי בהעדפות של אחרים. לעומת זאת, ל-last.fm יש תוכנה שניתן להוריד למחשב המקומי, ואשר יכולה להתממשק עם נגן המדיה המועדף (itunes או wmp למשל) ולהשתמש במה שאתם שומעים בבית כדי להמליץ על משהו משלהם, שזה באמת נחמד.
בסופו של דבר, האפקט הוא די דומה, אם כי לכל אחד מהשירותים יש את היתרונות והחסרונות שלו. לדוגמא, last.fm הוא כלי טוב להפיכת אמנים חדשים לפופולריים באופן מהיר יחסית בגלל האופי ה"רשת-חברתי" של השירות. למאמר מעניין בדמיון והבדלים שבין השירותים, הקליקו כאן.

כמובן שאלו לא השירותים היחידים שיש, ואני בטוח שיש כמה שאתם מכירים שעדיין לא שמעתי עליהם, ואני אשמח אם תספרו לי עליהם בתגובות. אלה שכן שמעתי עליהם וחשבתי שיהיה נחמד להזכיר אותם הם:

finetune - אתר שמזכיר לי קצת את last.fm, אבל בפעם הראשונה שניסיתי להגדיר לי משהו להאזין לו, זה היה מסורבל, ולא ידידותי. האתר גם איטי למדי. נסו בעצמכם. אולי תהנו.

Critical Metrics - אתר עם רעיון מעניין. הוא ממליץ על מוזיקה בהתאם לביקורות והמלצות של גופים מוכרים כמו מגזינים (רולינג סטון, אנטרטיינמנט וויקלי, וכדומה) וגם מפנה למקומות באינטרנט בהם ניתן להשיג את אותו שיר/אומן/אלבום (בעיקר חנויות מקוונות כמו iTunes ונאפסטר, אבל יש גם הפניות ליוטוב). רעיון נחמד ושימושי בעיקר למי שרוצה לדעת מה חם כרגע (בארה"ב כמובן), או מחפש להיטים עכשויים. גם האתר הזה איטי למדי.

אחרון ובאמת חביב, הוא השירות musicovery, ולדעתי ההסבר הכי טוב יהיה שפשוט תיגשו לשם ותעקבו אחרי ההוראות. בפעם הראשונה שניגשתי לאתר הזה, נזכרתי באתר liveplasma שמאפשר לכם להציג באופן חזותי את הקשר שבין ההעדפות שלכם וכיצד הן מתקשרות לזא'נרים/אמנים אחרים בתחום המוזיקה, וגם בתחום הקולנוע.

נראה לכם שגם לכם יש על מה להמליץ? השמיעו את קולכם בתגובות!

…בין הקפה שלי לקפה שלהם?

• כשאני מציע אותו לאורחים, אני שואל "איך אתם אוהבים את הקפה שלכם?", ולא קובע בשבילם.
• אף אחד לא צריך להירשם בכניסה למטבח, וגם לא להסכים לרשיון שימוש בקומקום לפני ההכנה. כל אחד יכול.
• אם מישהו יחליט שהוא רוצה להוסיף סוכר בקפה שלי אני לא איעלב
• הקפה שלי הוא באמת תירוץ טוב להתחיל עם בחורות ("באה לקפה?")

כמה פעמים צריך לומר לכם? דה-מארקר הוא חרא של אתר.

כולם מדברים על טוויטר כאילו זה הדבר הטוב ביותר מאז המצאת האינטרנט (שלמען האמת לא הומצא בפני עצמו - הוא פותח משילוב של כמה המצאות). "טוויטר זה… טוויטר כך… טוויטר בלעעע….". כבר יוצא לי מכל החורים, בחיי.

לפני כמה ימים יצא לי לשמוע שיר שכבר הרבה זמן לא שמעתי. השיר הוא של מרילין מאנסון ונקרא This is the new shit. השיר מתייחס בעיקר לתרבות הצריכה המערבית, אבל דווקא באותו רגע מיד חשבתי על טוויטר. השיר מצליח באופן מוצלח למדי לתאר את מה שאני חושב על השירות הזה. שימו לב למילים המודגשות בפזמון.

אני אתן לכם להבין לבד מה הקשר בין השניים (זהירות: רוק רועש וצעקני).

Everything's been said before
There's nothing left to say anymore
When it's all the same
You can ask for it by name

[ Babble, Babble, Bitch, Bitch
Rebel, Rebel, Party, Party
Sex, sex, sex, don't forget the violence
Blah, blah, blah
Got your lovey-dovey sad and lonely
Stick your stupid slogan in
Everybody sing along ] x 2

מדובר באתר עם רעיון חביב למדי. מכניסים את כתובת האתר שמעוניינים לבדוק, ואז האתר מנסה לקחת בחשבון כל מיני פרמטרים (pagerank, כמה קישורים מפנים אליו, כמה דפים שלו מאונדקסים בכל מיני מנועי חיפוש, מדד אלקסה ועוד כל מיני), ובסוף לפלוט ערך דולרי שמתאים לכל זה. ברור שזה לא מדוייק או מעשי במיוחד, אבל זה עדיין נחמד.

[דרך סת' גודין, שלפי אותו מנגנון שווה 2,545,000 דולר!!!]

=================

עדכון לתאריך 24 למאי 2007: הערך של האתר עלה ל-494$

לא חשבתי שיגיע הרגע שבו אכתוב אפילו משפט אחד על אותה ג'ינג'ית שהוזכרה כה רבות בזמן האחרון. זה נראה לי כל כך מיותר וחסר תוחלת. אם לא היו מגיבים על זה באחד הבלוגים שאני קורא באופן קבוע, לא הייתי יודע בכלל שהיא קיימת. האם הרווחתי או הפסדתי מכל המהומה והמעקב אחרי השתלשלות הסיפור? לא יודע. אפשר למצוא טיעונים לכאן ולכאן. אבל זה לא העיקר במה שרציתי לומר.

אחת מהנקודות שעלו במסגרת כל הרעש שמסביב הייתה שחלק מהאנשים לא מעוניינים לקרוא את מה שיש לאותה ג'ינג'ית לספר, גם אם הם נכללים באוספים של הרבה אוגרי רסס מקוונים. באופן דומה, חלק מהיוצרים בחבורה לא מוכנים שהמלל שלהם ייכלל ויוצג באותם אוגרים כל עוד הם מופיעים ביחד איתה באותו מאגר. זכותם.

אוקיי, אז אם לא רציתי לדבר עליה בכלל, מה קרה?

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני מנסה עכשיו את כוחי בעבודה עם לינוקס, ואובונטו בפרט (חכו, חכו, יש קשר בין הדברים). כתוצאה מכך, נרשמתי לפיד רסס של Planet Ubuntu. ככלל, הפיד עצמו בינוני למדי, אבל לפעמים יש שם כמה טיפים ומאמרים נחמדים. היום נתקלתי שם בהפניה למכתב שנשלח לרשימת התפוצה של המפתחים של רד האט. הבחור ששלח אותו מוכר בעולם הלינוקס בכינוי ESR (האקרים ולינוקסאים מנוסים בטח יודעים על מי מדובר. לאלה שלא, מיד ארחיב). אותו בחור החליט לעבור מ- Red Hat/Fedora לאובונטו והציג את התלאות שסבל ואשר הניעו אותו לבצע את המעבר. מכיוון שהפוסט שנכלל ב-Planet Ubuntu רמז שמדובר במישהו בעל שם בתחום, ומכיוון שהדברים שבמכתב נעמו לי, וחיזקו את דעתי בנוגע לאובונטו, החלטתי לברר מי זה ה-ESR הזה.

מסתבר ששמו המלא של הבחור הוא Eric S. Raymond, והוא אחד מהאנשים הותיקים בעולם הלינוקס והתוכנה החופשית, בערך באותה חבורה של לינוס טורבלדס. לפי המאמר בוויקיפדיה, רק אחד מהשגיו העיקריים הוא הפצת קוד המקור של מוזילה, והוא גם עזר בפיתוח של הרבה ספריות בסיס בלינוקס. בנוסף על כך, הוא תומך בהסרת הצנזורה מהאינטרנט ומעודד חופש ביטוי. בקיצור, האיש נחשב כאישיות בעלת השפעה משמעותית בעולם הלינוקס.

אבל…

אותו ריימונד הוא גם חבר בארגון המעודד אחזקת נשק אישי באופן חופשי, הוא תמך בפלישה של ארה"ב לעירק ב-2003, והוא נחשב כגזען ואפילו הביע את דעתו בבלוג שלו. לפחות כך מופיע בוויקיפדיה, אשר ספגה גם היא את נחת לשונו - הוא לא מחשיב אותה כפרוייקט קוד פתוח ראוי, ומדגיש את חוסר-הדיוק שבערכים המופיעים בה (גם זה רשום בערך על-שמו בוויקיפדיה).

ואם זה לא מספיק, אז גם הוא משתמש בוורדפרס בשביל הבלוג שלו, רחמנא ליצלן.

אז…?

השאלה שלי היא כזו - האם עכשיו, אחרי שנודעו לי עליו הדברים הללו ואשר איני מסכים לפחות עם חלקם, אני לא אשתמש יותר בפיירפוקס (שמבוסס על מוזילה)? האם לא אשתמש יותר בלינוקס? האם אחליף את מנגנון הבלוג שלי למערכת אחרת? נשמע מטופש, נכון?

באופן דומה, אני לא רואה סיבה לגרוע את נוכחותי ממקום בו מישהו מציג דיעה מנוגדת לשלי או שאיני בהסכמה איתה. מעבר לכך, לדעתי זה חשוב שדווקא במקרה שכזה, אם יש לי משהו לומר כנגד אותם דברים עלי לומר אותם ולוודא שדברי נשמעים באותו מקום (מישהו אמר הייד פארק?) על מנת להוות מעין "תרופת נגד". אם אני חושב שמה שאותה ילדונת אמרה הוא גזעני, מטופש ושחשוב שאנשים ידעו את זה, למה להדיר את רגליי מהמקום שבו דבריה נשמעים? למה לא להשמיע שם את קולי אפילו יותר על מנת להטביע את שלה?

בסופו של דבר, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה - אי אפשר לתמוך בחופש ביטוי מבלי לאפשר דעות מנוגדות.

אבל, כמו עם עוגות, חשוב שהכל יהיה במידה.

נ.ב.

…ואני מקווה שזו הפעם האחרונה שאני כותב עליה.